למה לפעמים החלק הכי קשה בסדנה קורה לפני שהיא מתחילה?
הגעתם לבד, כמה אנשים כבר מדברים, מישהו מכיר את המנחה ואתם עדיין לא בטוחים איפה לשבת. לפעמים דווקא הדקות שלפני שסדנה מתחילה מרגישות מסובכות יותר ממה שקורה בתוכה.
הגעתם חמש דקות מוקדם מדי.
שלושה אנשים כבר עומדים ליד הקפה ומדברים. מישהי נכנסת אחריכם, מחבקת את המנחה וקוראת לה בשם. ליד הדלת יש ערימה של נעליים, אבל שני אנשים בפנים עדיין נועלים את שלהם.
אתם מסתכלים שוב בטלפון. לא כי יש משהו לבדוק. פשוט כי כרגע לא לגמרי ברור מה עוד לעשות.
והסדנה בכלל עוד לא התחילה.
יש כמה דקות שבהן עוד אין כללים ברורים
ברוב המקומות שאנחנו מכירים, אנחנו כמעט לא צריכים לחשוב איך להיות בהם.
אנחנו יודעים איפה יושבים במשרד, איך מזמינים בבית קפה, לאיזה צד של השולחן ללכת בארוחת שישי. גם כשאנחנו לא חושבים על זה במפורש, כבר למדנו את הכללים הקטנים של המקום.
אבל כשנכנסים בפעם הראשונה לסדנה, מעגל, שיעור תנועה או מפגש קבוצתי, הרבה מהמידע הזה עדיין חסר.
איפה מניחים את התיק?
האם מתיישבים כבר?
מדברים עם אנשים או מחכים?
כולם מכירים פה אחד את השני?
האם צריך להציג את עצמנו?
ואם מדובר בתנועה, מגע או שיתוף, מה בדיוק הולכים לבקש מאיתנו?
אלה שאלות קטנות. לפעמים אפילו מגוחכות כשאומרים אותן בקול.
אבל ביחד הן יוצרות כמה דקות שבהן אנחנו עדיין מנסים להבין את המקום.
מבחוץ, לפעמים נדמה שכולם כבר יודעים איך להיות כאן
מספיק לראות שני אנשים שמדברים בחופשיות כדי שהמוח ישלים סיפור שלם.
הם כנראה מכירים.
מישהו אחר צוחק עם המנחה. אולי הוא מגיע לפה כל שבוע.
מישהי כבר התיישבה בדיוק במקום הנכון, הורידה נעליים והניחה בקבוק מים לידה. היא כנראה יודעת איך הכול עובד.
ובתוך כמה רגעים אפשר לקבל את התחושה שאנחנו היחידים שעוד לא קיבלנו את החוברת עם ההוראות.
אבל מבחוץ קשה מאוד לדעת מה באמת קורה.
האדם שנראה לגמרי בבית אולי באמת היה כאן כבר עשר פעמים. ואולי הוא פשוט הגיע שתי דקות לפניכם וכבר הספיק לדבר עם מישהו.
שני האנשים ליד הקפה אולי חברים ותיקים. ואולי הכירו עכשיו.
אנחנו רואים התנהגות. את כל מה שקורה מאחוריה אנחנו משלימים לבד.
וזה חלק ממה שהופך כניסה לקבוצה חדשה למוזרה כל כך: יש הרבה מידע חברתי סביבנו, אבל מעט מאוד הקשר.
וגם אנחנו מרגישים קצת יותר נראים
יש עוד דבר שקורה במקומות חדשים.
כשאנחנו לא בטוחים מה מקובל לעשות, קל יותר להיות מודעים לעצמנו.
אולי התיישבנו במקום הלא נכון. אולי נכנסנו באמצע שיחה. אולי כולם הבחינו שלא הכרנו אף אחד. אולי זה היה מוזר שבדקנו את הטלפון בפעם השלישית.
בפסיכולוגיה מוכרת הנטייה שלנו להעריך יתר על המידה עד כמה אנשים אחרים שמים לב למה שאנחנו עושים.
זה לא אומר שאף אחד לא רואה אותנו. ולא אומר שאנשים אף פעם לא שופטים.
רק שבדרך כלל אנחנו עצמנו נמצאים הרבה יותר במרכז של תשומת הלב שלנו מאשר במרכז של תשומת הלב של כל שאר החדר.
בזמן שאנחנו חושבים על הדרך שבה נכנסנו, האדם לידנו יכול להיות עסוק בשאלה כמעט זהה לגבי עצמו.
אי אפשר לדעת מה הוא מרגיש. וזה בדיוק העניין.
המראה הבטוח שאנחנו רואים מבחוץ לא נותן לנו גישה למה שקורה בפנים.
להיות חדש לא אומר בהכרח להיות חסר ביטחון
קל לתת לרגע הזה שם גדול מדי.
"יש לי חרדה חברתית."
"אני פשוט לא אדם של קבוצות."
"כנראה שזה לא בשבילי."
לפעמים זה נכון. יש אנשים שחווים קושי חברתי משמעותי ומתמשך.
אבל לפעמים ההסבר הרבה יותר פשוט: נכנסנו למקום שאנחנו עדיין לא מכירים.
אפשר להיות אדם חברותי מאוד ולהרגיש קצת אבוד בדקה הראשונה של סדנת קונטקט. אפשר לדבר מול מאה אנשים בעבודה ולהרגיש מוזר כשמבקשים לשבת במעגל עם עשרה אנשים זרים.
הקושי לא בהכרח אומר משהו גדול על האישיות שלנו.
לפעמים פשוט אין לנו עדיין מפה.
ואז מישהו אומר: "טוב, בואו נתחיל"
יש רגע קטן שמשנה את החדר.
המנחה מבקש להתיישב.
השיחות הצדדיות נגמרות.
כולם מזיזים כיסאות, מתיישבים על המזרנים או עומדים במעגל.
פתאום יש תשובה לשאלה איפה להיות.
אחרי דקה מגיעה עוד הוראה: אולי לעצום עיניים, אולי להגיד שם, אולי להתחיל ללכת בחלל, אולי רק להקשיב.
ועכשיו כבר לא צריך להמציא לבד מה עושים.
אין מספיק מחקר ישיר כדי לקבוע שהתחלת הפעילות תמיד מפיגה את חוסר הנוחות שלפניה.
אבל ברמה היומיומית, יש כאן שינוי ברור אחד: לפני שהמפגש התחיל היינו צריכים להבין לבד מה מצופה מאיתנו. עכשיו יש מסגרת משותפת.
כולם מקשיבים לאותו אדם.
כולם מקבלים את אותה ההנחיה.
ובמקום לשאול "איך אני אמור להיות כאן?", אפשר להתחיל להתעסק במה שבאנו לעשות.
לפעמים דווקא הדברים הכי פתוחים מרגישים הכי לא ברורים
יש פרדוקס קטן בעולם הסדנאות.
מרחבים רבים רוצים להיות פתוחים, חופשיים ולא פורמליים. אין קוד לבוש, לא צריך ניסיון, אפשר לבוא כמו שאתם.
אבל דווקא חופש יכול ליצור לפעמים עוד שאלה:
מה עושים עכשיו?
זה בולט במיוחד במפגשים שבהם הכללים פחות מוכרים מהחיים הרגילים.
באקסטטיק דאנס יכול להיות שלא ברור למשתתף חדש מתי מתחילים לרקוד ומה מקובל לעשות בזמן שאנשים עוד נכנסים.
בקונטקט אימפרוביזציה יש עולם שלם של נורמות סביב תנועה ומגע שאי אפשר להבין רק מהשם של האירוע.
במעגל שיתוף יכול להיות שהשאלה הראשונה שעוברת בראש היא בכלל: כמה אישי אנשים הולכים להיות פה?
ובמדיטציה בשתיקה, אפילו העובדה שלא מדברים יכולה להקל על אדם אחד ולהשאיר אדם אחר לא בטוח לגבי מה בדיוק מצופה ממנו.
זו לא בהכרח בעיה במרחב.
זו פשוט התוצאה הטבעית של כניסה למשהו שעוד לא הפך מוכר.
בפעם השנייה, הדלת כבר נראית אחרת
אם חוזרים לאותו מקום שוב, לא כל הקושי נעלם.
אבל הרבה שאלות קטנות כבר קיבלו תשובה.
אנחנו יודעים איפה הכניסה.
יודעים איפה מניחים נעליים.
מכירים לפחות פנים אחת.
יודעים שהמנחה מתחיל בערך עשר דקות אחרי השעה הרשומה.
ואולי חשוב מכל, אנחנו כבר יודעים מה יקרה אחרי הדקות הראשונות.
זה יכול להסביר לפחות חלק מהפער שאנחנו רואים כשאנחנו נכנסים בפעם הראשונה ורואים משתתפים חוזרים שנראים כל כך טבעיים במקום.
לא בהכרח יש להם איזו יכולת מיוחדת להשתלב בקבוצות.
יכול להיות שהם פשוט כבר יודעים איפה השירותים.
אולי לא הסדנה היא הדבר שממנו כמעט ברחנו
יש אנשים שמגיעים לסדנה ראשונה, יושבים באוטו בחוץ עוד שתי דקות וחושבים ברצינות אם להיכנס.
אחרים כבר הגיעו לדלת ומרגישים פתאום דחף קטן להסתובב.
זה לא אומר שהחוויה שמתוכננת בפנים מתאימה לכולם. לפעמים באמת נכנסים ומגלים שזה לא המקום הנכון עבורנו.
אבל לפעמים כדאי להבחין בין שני דברים שונים:
מה אנחנו מרגישים לגבי הסדנה עצמה, ומה אנחנו מרגישים לגבי הרגע שבו אנחנו עדיין לא יודעים איך להיות שם.
אלה לא תמיד אותו דבר.
כי כמה דקות אחר כך, אותו חדר יכול להיראות אחרת לגמרי.
לא בהכרח בגלל שאנחנו השתנינו.
אולי פשוט כבר התחלנו.
שאלות נפוצות על הגעה לבד לסדנה
זה רגיל להגיע לבד לסדנאות?
כן. אופי הקהל משתנה מאירוע לאירוע, אבל בסדנאות ומפגשים רבים משתתפים מגיעים גם ללא אדם שהם מכירים מראש.
האם תחושת אי-נוחות בהתחלה אומרת שיש לי חרדה חברתית?
לא בהכרח. חוסר ודאות ומודעות עצמית יכולים להופיע במצבים חברתיים חדשים גם ללא הפרעת חרדה.
האם כולם בסדנה בדרך כלל כבר מכירים אחד את השני?
לא ניתן להסיק זאת רק ממה שרואים בכניסה. בחלק מהאירועים יש משתתפים חוזרים, ובאחרים רוב הקבוצה יכולה להיות חדשה.
למה לפעמים קל יותר אחרי שהסדנה מתחילה?
אחרי תחילת המפגש בדרך כלל יש יותר מבנה: ברור איפה להיות, למי להקשיב ומה הפעילות הבאה. אין מספיק ראיות כדי לומר שזה תמיד מפחית אי-נוחות, אבל חוסר הוודאות לגבי מה עושים קטן.
האם כדאי לבדוק מראש אם הסדנה מתאימה למתחילים?
אם האירוע כולל פרקטיקה לא מוכרת, תנועה, מגע או שיתוף, כדאי לקרוא את פרטי האירוע ולבדוק אם נדרש ניסיון קודם ומה צפוי במהלך המפגש.
מחפשים מקום להתחיל? אפשר לגלות סדנאות קרובות ב-Tederness.